אבות דר' נתן | על התכוננות והתכווננות
בשיעור הקודם ראינו שר' יוסי הגלילי ור' עקיבא חולקים אם משה נדרש לפרישה בת שישה ימים מהעם לפני שנקרא על ידי השכינה ביום השביעי להשלים ארבעים יום וארבעים לילה על ההר ולקבל את התורה, או שכבר למחרת מעמד הר סיני שהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה מבלי צורך לפרוש מהעם לפני כן. לאחר מחלוקתם מובאים באדר"נ דבריהם של ר' נתן ור' מתיא בן חרש באותו עניין:
אמר רבי נתן: מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דיבור? בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת.
אמר לו רבי מתיא בן חרש: לא אמרו אלא לאיים עליו כדי שיקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע, שנאמר "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". (נו"א א, א)
דבריהם מופיעים גם בגמרא המקבילה במסכת יומא (ד ע"ב). רש"י שם טוען שר' נתן ור' מתיא בן חרש סוברים כר' יוסי הגלילי, ולדעתם משה פרש מהעם ושהה בהר שישה ימים לאחר מעמד הר סיני, לפני שנקרא לקבל את התורה מהקב"ה. ואכן, ר' נתן אומר במפורש שמשה נתעכב שישה ימים בטרם התנבא שוב, כדי "שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת". ר' מתיא סובר אף הוא שהיה צורך בפרישה, אבל מסיבה אחרת – כדי לאיים על משה "שיקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע".
בהמשך לרעיון שפיתחנו בשיעור הקודם, נראה שהתנאים כאן עוסקים בשאלה כיצד יכול בשר ודם לבצע מהלך שהוא לכאורה בלתי ניתן לתיאור, כיצד אדם קרוץ חומר מקבל מהקב"ה את התורה ומורידה לבני אנוש. מתוך כך הם חולקים מה ההכנה הנדרשת ממשה לקבלת התורה. ר' יוסי פותח ואומר שכדי לקבל את התורה משה צריך לפרוש למשך כשבוע מחברת בני האדם ולהיות מכוסה על ידי הענן. ר' נתן ור' מתיא בן חרש מסכימים איתו ומפרטים מה האפיון הייחודי של משה באותם ימים. לדעת ר' נתן, נדרש משה להיפרד לזמן מה מההוויה החומרית היום-יומית שלו. משה נשאר אדם אך גופו מתמרק מאכילה ושתייה ולזמן קצר הוא מתקדש ומידמה למלאכי השרת.<a href="#_ftn1" name="_ftnref1" title="">[1]</a> לעומתו, ר' מתיא בן חרש אומר שמשה צריך להגיע למצב של "באימה ביראה ברתת ובזיע". בהיותו אדם ולא מלאך, חייב משה להיות ירא, לחוש את האימה הנלווית למפגש עם השכינה ולקבלת התורה.
***
לדעת ר' מתיא בן חרש משה אינו נדרש להכנה גופנית אלא נפשית. בדרכו למפגש עם השכינה ולקבלת התורה צריכה ללוות אותו אווירה שיש בה אימה, יראה, רתת וזיע; דהיינו, כובד ראש מוחלט והבנה עמוקה בפני מה הוא עומד. ציפייה זו דומה לתחושת היראה של יעקב כשהוא מתעורר מהחלום בצאתו לחרן:
וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי<a name="17"></a>: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: (בראשית כח, טז-יז)
הצירוף "באימה, ביראה, ברתת ובזיע" מוכר מאוד ממקום אחר:
יקרא קריאת שמע בכוונה באימה ביראה ברתת ובזיע. (שולחן ערוך אורח חיים סא, א)
ר' יוסף קארו נעזר בצירוף זה כדי להדגיש את כובד הראש הנדרש מאדם כשהוא מקבל עול מלכות שמיים בעת קריאת שמע.
ביטוי זה מופיע כבר בדברי התנאים בכמה מקומות. אחד הוא אצלנו, באדר"נ בדברי ר' מתיא בן חרש. מקום נוסף הוא מדרש העוסק בקריאת שמע ומהווה מקור לדברי בעל השולחן ערוך. נצטט חלק מהמדרש:
אמר ר' יצחק: משל למלך ששלח פרוזדוגמא<a href="#_ftn2" name="_ftnref2" title="">[2]</a> שלו למדינה. מה עשו בני המדינה? עמדו על רגליהם ופרעו את ראשיהם וקראוה באימה וביראה ברתת ובזיע. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הדא פרוסדוגמא דידי לא הטרחתי עליכם ולא אמרתי אליכם שתהא קורין קריאת שמע לא עומדין על רגליכם ולא פורעין את ראשיכם אלא "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". (מדרש רבה ויקרא כז, ו)
כאשר המלך שולח צו מלכותי למדינה – נתיניו מתייחסים בפחד לתוכן הצו. המדרש מניח כי באופן דומה יש לצפות לכאורה שגם אנו ניגש בפחד לקריאת שמע. אולם המדרש מבצע תפנית חדה ו<strong>מנגיד</strong> את קריאת שמע ליחס המפוחד של הנתינים. לפי המדרש, הקב"ה דווקא מרגיע אותנו, ואומר "הדא פרוסדוגמא דידי, לא הטרחתי עליכם". בניגוד לגזירות המלך שמעוררות אימה ויראה, המדרש אומר ש<strong>איננו</strong> צריכים לקרוא קריאת שמע בעמידה ואיננו צריכים לפרוע את ראשינו, אלא אנחנו יכולים לקרוא כפי שאנחנו, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". לפי מסקנת המדרש, האדם צריך לקבל עול מלכות שמיים לא בפחד מפני צו המלך אלא כאדם שחי את חייו הרגילים. בעת שבתו בבית או בלכתו בדרך, עליו לדעת בפני מי הוא עומד כחלק משגרת יומו.
המסר של המדרש הפוך אפוא מזה שמביא השולחן ערוך, שהרי שם נפסק שצריך לקרוא קריאת שמע "באימה, ביראה, ברתת ובזיע". כיצד ניתן להבין זאת?
הטור מביא בדבריו את המדרש שציטטנו ואומר דבר מפתיע:
אבל הקב"ה יתברך שמו אומר לישראל "קראו קריאת שמע פרוטגמא דידי, הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך", אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך. (טור אורח חיים סא)
הבנת הטור היא שהמדרש אומנם מרגיע אותנו; אין מדובר פה בצו המלך שצריך בגללו לצאת משגרת החיים, לעמוד על הרגליים, לפרוע את הראש ולהרגיש כמעין עבדים, אבל בכל זאת, יחס של "אימה יראה רתת וזיע", צריך. ככל הנראה הטור מבחין בין תחושת חוסר אונים ופחד מצמית ובין התייחסות מודעת של האדם הבוחר לעמוד מול קונו תוך הכרת מקומו, ומתוך כך קורא קריאת שמע בתחושת "אימה יראה רתת וזיע". הבחנה זו של הטור מסתברת והגיונית אך כיצד ניתן להבין כך בדברי המדרש?
ייתכן שהטור למד זאת ממקום נוסף שבו מופיע רצף זה בהקשר של עיסוק בדברי תורה. הגמרא בברכות דנה בשאלה אם במצב בו אדם טמא מותר לו ללמוד תורה או להזכיר דברי תורה. הגמרא מביאה ברייתא וממנה מסיקה שהדבר אפשרי:
דתניא "והודעתם לבניך ולבני בניך" וכתיב בתריה "יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב". מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע. (ברכות כ"ב ע"א)
כפי שבמעמד הר סיני בני ישראל היו במצב של אימה (רש"י מוכיח זאת מהפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק"), כך, לומדת הגמרא, גם טמאים שרוצים לעסוק בתורה ולקיים "והודעתם לבניך ולבני בניך", יכולים להיות במצב של אימה; הם יכולים לדעת בפני מי הם עומדים ולכן יכולים לעסוק בתורה. באופן מפתיע, גמרא זו מדגישה את תחושת הרצינות וכובד הראש לא כדרישה שבלעדיה אי אפשר לעסוק בתורה, אלא להיפך, כדבר <strong>שמאפשר</strong> לטמאים לעסוק בתורה. כיוון שגם הם יכולים לכוון את דעתם ולהיות במצב שבו אינם פועלים מתוך קלות ראש, הרי שגם הם אינם מנועים מעיסוק בדברי תורה. מתוך כך, אולי גם הטור בדבריו חוזר לאותו מדרש ומבין שנשללת בו עמדה של הטרחת העבדים בדמות עמידה על הרגליים ופריעת ראש; ניתן אם כן לקרוא "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" תוך כובד ראש וביראה כפי שמתאפיין עיסוק בדברי תורה.
צירוף זה מדגיש אפוא התייחסות רצינית, התכווננות של האדם וידיעה בפני מי הוא עומד. באדר"נ, נעזר ר' מתיא בן חרש באותו שילוב של רגשות, ובכך מדגיש את ההכנה שעושה משה בימים שלפני העלייה להר לקבלת התורה.
***
ייתכן ששילוב הרגשות בא להדגיש רעיון נוסף. ראשית נשים לב שהצירוף "אימה, יראה, רתת וזיע" כורך יחד ארבעה ניואנסים שונים של רגש הפחד. ר' מתיא בן חרש אינו מציין שמשה היה צריך לעלות רק באימה או שהיה צריך לחוש רק יראה. הוא מצרף לא פחות מארבעה ביטויים רגשיים שונים שכולם סביב אותו סוג של רגש. זו אינה הקבלה של מילים נרדפות אלא רשימה של ארבעה רגשות קרובים זה לזה אך שונים. מה רוצה ר' מתיא בן חרש לבטא בכך? ננסה להבין זאת בעזרת הצצה לעולם הרגשות.
הפסיכולוגיה המחקרית הניסויית מנסה בין השאר למפות את העולם הרגשי ולזהות את מבנהו. מתוך רצון ליצור מודל פשוט ככל האפשר, כזה שאפשר לתאר ולחקור, ביקשו החוקרים להמעיט במספר הרגשות. הם הניחו שניתן לראות את העולם הרגשי כמבנה המכיל כמה רגשות בסיסיים, וכל שאר הרגשות הם נגזרות של אלו. לשם כך ניסו לזהות מהם הרגשות הבסיסיים. חוקר בשם אקמן טען בשנות השבעים שיש בדיוק שישה רגשות אוניברסליים בסיסיים: כעס, פחד, עצב, שמחה, הפתעה וגועל, ושאר הרגשות הם ביטויים מורכבים יותר של אותם רגשות שיוצרים את המנעד הרגשי המוכר. תיאוריה זו מתעלמת מהייחודיות ומהמבע שיש בהרבה רגשות אחרים, ואכן מאז פותחו תיאוריות נוספות שחלקו עליו ומנו רגשות בסיסיים רבים נוספים (כמו אהבה, קנאה, בושה, אשמה, תקווה ועוד). תיאוריות אחרות חלקו על עצם המושג "רגשות בסיסיים" וטענו שהניסיון למפות כך רגשות מופרך. אף על פי כן, ככלל העולם המחקרי הניסויי מצמצם את טווח הרגשות ומחקרים רבים מבוססים על אותה רשימה של שישה רגשות בסיסיים.<a href="#_ftn3" name="_ftnref3" title="">[3]</a>
תפיסה זו מנוגדת לספרות, לשירה, לפסיכולוגיה הקלינית ולכל מקצועות הטיפול. אלו צועדים בכיוון הפוך בדיוק, ובמקום לנסות ולצמצם את העולם הרגשי, מרחיבים אותו ונותנים ביטוי לכל נימה רגשית שונה. כך למשל בתיאורים עדינים נוכל להעניק מבע לצורות רבות של כיוון רגשי דומה. למשל, עצב, צער, תוגה, קדרות, יגון, אבל, שברון לב, דאבון לב, דכדוך, רוח נכאים ועוד (ובסלנג גם באסה, דיכי, שביזות) – מבטאים כולם דרכים ספציפיות וייחודיות שבהן מתבטאים רגשות דומים המתעוררים במצבים שונים ובעוצמות שונות. בעולם הטיפול, מתוך הקשבה רגישה לאדם האינדיבידואלי ולעולמו הפנימי, ניתן כבוד רב לחוויה האנושית הספציפית ומתוך כך ניתן לזהות ביטויים רגשיים ייחודיים ורבים.
בעקבות מורנו הרב עמיטל ברצוני לטעון שבהזכירו ארבעה ניואנסים רגשיים שונים של פחד, פוסע אף ר' מתיא בן חרש בכיוון זה.
תופעה זו של אזכור ארבעה ניואנסים רגשיים מופיעה במקום נוסף. ניזכר בברכה מוכרת:
אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות (שבע ברכות, ברכה שביעית)
יש כאן שני רצפים של ארבעה רגשות. בתחילה מופיעים "גילה רינה דיצה וחדווה" – ארבעה רגשות שהם ביטויי שמחה; לאחר מכן מופיעים "אהבה ואחווה ושלום ורעות" – ארבעה רגשות הקשורים ליחסי קירבה בין-אישית. נראה שהדפוס של אזכור ארבע צורות ביטוי שונות לרגש אחד מרכזי אינו מקרי. כנראה חז"ל רצו שנבין שאין מדובר כאן ברגש קמאי, עוצמתי ולא מעובד, אלא בביטוי מפורט יותר שיש בו כמה צדדים. בהתייחסות לארבעה ניואנסים שונים של רגש באה לידי ביטוי יכולת מתקדמת יותר של הבחנה, עין חדה והיכולת לחוש רגשות עדינים ולהבין את משמעותם. הרב עמיטל אמר בזמנו בשיעור על אורות התשובה שברכת "אשר ברא ששון ושמחה" היא ההוכחה לכך שהיהדות מכירה בעדינות הגוונים הרגשיים ונותנת מקום משמעותי לניואנסים רגשיים.
מתוך כך, יש מקום להבין בצורה טובה יותר מה כוונת חז"ל באזכור "אימה, יראה, רתת וזיע", ולנסות לזהות אילו היבטים מודגשים כך. אנסה לשער מה הדגש שבכל אחד מהביטויים הרגשיים הללו:
# אימה – מדגיש את עוצמת הפחד. בדרך כלל התגובה הפנימית שמתעוררת כשהאדם חש שאינו יודע כיצד ביכולתו להתמודד עם האיום שמולו.
# יראה – הביטוי של הפחד בצורתו הדתית. הרגש שהאדם חש בעמידה בפני קונו, רגש של כבוד והכרה במרחק הבלתי ניתן לצמצום בין האדם לה'.
# רתת – רעד, תגובה פיסיולוגית מתמשכת, ייתכן שכאן קשורה להבנה של האדם שגורלו מסור ביד אחר.
# זיע – תגובה גופנית המופיעה במצב של רתיעה בפני מי שחוששים ממנו (השוו "ולא קם ולא זע ממנו" אצל מרדכי מול המן).
ניתן לחוש בהבדלים בין הנימות הרגשיות. לעתים קל יותר לאפיין אותם ולעתים ההבדלים דקים וקשה יותר לתת להם מילים. גם אם איננו יודעים מהו פירושו המדויק של כל ניואנס רגשי או שאיננו יודעים מה בדיוק מעורר כל אחד מהניואנסים, חז"ל רוצים שנבין שיש כאן מבעים נפשיים שונים, רגש המורכב מנימים מגוונים ולא רדידות רגשית המתעלמת מהפנים השונות של הרגש. ר' מתיא בן חרש אינו מסתפק בביטוי רגשי יחיד – למשל 'יראה' – אלא מזכיר במודע כמה ביטויים עדינים ושונים. הצירוף של כל אלה אפיין את עמידתו של משה בפני ה' כאשר עלה לקבל את התורה.
***
זה המקום להדגיש היבט נוסף. מקובל להבחין בין פחד לחרדה: חרדה היא בדרך כלל תגובה לתחושת איום כללית בלתי מזוהה, בעוד פחד הוא תגובה לאיום ספציפי. הפחד, כל עוד אינו מוקצן וכל עוד אינו מפריע להתמודדות, נחשב רגש אדפטיבי שמסמן לאדם מפני מה צריך להיזהר. לעומתו, החרדה היא רגש שמקשה על ההתמודדות ופוגע ברווחה הנפשית.
נשים לב שההיבטים הרגשיים המופיעים ביחס למשה, אינם מכוונים לתחושה של חרדה כללית וחוסר אונים ואינם מבטאים חולשה ומורך רוח. לפנינו ביטוי של הכרה רגשית בפער הבלתי ניתן לגישור של האדם מול הקב"ה. בעלותו על ההר חש משה לא רק יראה דתית אלא גם אימה בכל עוצמתה, רתת וזיע. משה, כשהוא חווה את כל הרגשות הללו, אינו מבטא חולשה וקושי אלא הבנה בפני מה הוא עומד, הבנה של התפקיד שהוא ממלא בעלותו להר. לדעת ר' מתיא בן חרש, משה נמצא לבדו שישה ימים לפני שהוא נקרא לקבל את התורה, מתכונן ומתכוונן, ומתוך רגשות אלו הוא מגיע מוכן לקבלת התורה ומסירתה לעם ישראל.
***
הרגשות המתוארים כאן מוצאים ביטוי במקום נוסף. מעמד הקהל הנערך פעם בשבע שנים הוא מעין שחזור של קבלת התורה על ידי העם. והנה, כך אומר הרמב"ם:
הקריאה והברכות בלשון הקדש, שנאמר "תקרא את התורה הזאת" בלשונה. אף על פי שיש שם לעוזות וגרים שאינן מכירין, חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ורעדה כיום שניתנה בו בסיני. (רמב"ם הלכות חגיגה ג, ה-ו)
המקור לדברי הרמב"ם ברור מתוך מה שראינו לפני כן. ההתייחסות ל'יום שניתנה בו בסיני' תוך אזכור הרגשות אימה ויראה מופיעה אצלנו באדר"נ בדברי ר' מתיא בן חרש. אולם מדוע משנה הרמב"ם את הלשון המקורית ומזכיר גילה ורעדה?
נחזור לדברי ר' מתיא בן חרש באדר"נ:
אמר לו רבי מתיא בן חרש: לא אמרו אלא לאיים עליו כדי שיקבל עליו דברי תורה באימה ביראה ברתת ובזיע, שנאמר "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" (נו"א א, א)
ר' מתיא בן חרש מזכיר אומנם את ארבעת הרגשות אימה, יראה, רתת וזיע, אבל הוא תולה את דבריו בפסוק "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". הרמב"ם הבין שרגשות האימה והיראה, המבוטאים בפסוק במילים "עבדו את ה' ביראה", צריכים להשתלב ברגשות גילה ורעדה המבוטאים במילים "וגילו ורעדה" ומופיעים כמקור לדבריו של ר' מתיא בן חרש. אפשר היה לפספס הבחנה זו אך הרמב"ם ברגישותו שם לב לכך.<a href="#_ftn4" name="_ftnref4" title="">[4]</a>
***
לסיום, הייחוד של מעמד קבלת התורה על ידי משה מודגש גם בלשון המופיעה בנוסח ב:
משה קבל תורה מסיני, לא מפי מלאך ולא מפי שרף אלא מפי מלך מלכי המלכים הקב"ה שנאמר "אלה החקים והמשפטים והתורות". ומנין שכתבם לו? שנאמר "ויכתבם על שני לוחות אבנים". (נו"ב א)
הקורא את הדברים כאן נזכר מיד בלשון ההגדה של פסח:
"ויוצאנו ה' ממצרים" לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. (הגדה של פסח)
משה עולה למפגש ייחודי וחד פעמי, מפגש שאף ילוד אישה מלבדו לא זכה לו. הוא עומד להיות על ההר ארבעים יום וארבעים לילה במחיצתו של הקב"ה וללמוד ממנו תורה. ההגדה מדגישה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוציא את עם ישראל ממצרים, ובאותה לשון מדגיש כאן התנא שמשה קיבל תורה מסיני מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו. משום כך, מחדד ר' מתיא בן חרש, הדרך היחידה לשהות במעמד זה היא באימה, ביראה, ברתת ובזיע.
<hr align="left" size="1" />
<a href="#_ftnref1" name="_ftn1" title="">[1]</a> דברי ר' נתן מעלים הקבלה מעניינת והפוכה ביחס לדברי הרמב"ם. בהלכות יסודי התורה דן הרמב"ם כיצד ומתי יכול אדם להיחשף למעשה מרכבה ומעשה בראשית וללמוד את חכמתו של הקב"ה: "ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר" (הלכות יסודי התורה ד, כא). הרמב"ם ממשיל את הידע התורני ללחם ובשר, ומצפה מהאדם להתמלא באלו כהכנה ל'טיול בפרד"ס'. אם נמשיך את ההקבלה, משה מתמרק מאכילה ושתייה, מפנה את מעיו, וכך הוא יכול למלא כרסו ב'לחם ובשר' במובנם הרוחני, במהלך התנבאותו על ההר.
<a href="#_ftnref2" name="_ftn2" title="">[2]</a> פירוש מתנות כהונה: איגרת של גזירות המלך.
<a href="#_ftnref3" name="_ftn3" title="">[3]</a> בהשראת מודל זה הופק ב-2015 הסרט "הכל בראש" על ידי פיקסאר ודיסני. הצוות המדעי ביקש לכלול בסרט את כל ששת הרגשות הבסיסיים אך לרגש 'הפתעה' לא ניתן מקום משיקולי תסריט ובימוי.
<a href="#_ftnref4" name="_ftn4" title="">[4]</a> לא מצאתי מקור אחר לרמב"ם זה שבהלכות חגיגה, מלבד הדברים של ר' מתיא בן חרש כאן באדר"נ.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)