וישלח | הטוב, הטהור והפגום

<p>&nbsp;</p>

<p>במהלך הפרקים האחרונים, הכרנו את דמותו של יעקב. בתחילה הוא הוצג בפנינו כאיש תם, דומה לילד, טוב לב ומופנם (בראשית, כ"ה, כז וכ"ז, יא).</p>

<p><a href="https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bereishit/parashat-told… שלנו לפרשת תולדות</a>, הצעתי שיעקב היה מוכרח לרמות את יצחק – ולהתחזות לעשו – ולו רק כדי להראות לאביו (ואולי גם לעצמו) שלמעשה קיימות בו התכונות והאנרגיות שאביו חשב שאין בו. ואכן, ברגע שיצחק גילה שיעקב באמת מסוגל ללכלך את ידיו כדי להשיג תוצאה נכונה, השתכנע יצחק שיעקב הוא יורש ראוי.</p>

<p>אך בכל זאת, <a href="https://www.etzion.org.il/he/tanakh/torah/sefer-bereishit/parashat-vaye… משבוע שעבר</a>, ראינו שיעקב היה גם מהוסס. הוא היסס לרמות את אביו. לאחר מכן, כשניצב בפני סולם העולה השמיימה, הטוהר האידאולוגי שלו מנע ממנו, אפילו בחלום, להסתכן ולעלות בסולם. יעקב, בגלל טבעו, לא רצה לפעול בעולם. הוא טהור מדי.</p>

<p>העלינו לדיון גם את ה<b>מעלה</b> שיש בפחדו של יעקב. נעדיף מנהיג שמודע לרפש הנוטה להילוות לעיסוק הפוליטי, מאשר מנהיג שמתהולל בכוח ובתהילה; זאת כל עוד מודעות זו, והפחד הנובע ממנה, אינם מונעים מהמנהיג לפעול.</p>

<p>בפרשת השבוע, אנו פוגשים את יעקב בשיא גדולתו, בהגיעו לפסגה של תהליך ההתפתחות המוסרי שחזינו בו במהלך השבועות האחרונים. אם, בשבוע שעבר, יעקב פחד מהמלאכים העולים בסולם, השבוע הוא ממש שולט ומצווה עליהם. לאחר שראה מחנה של מלאכים (בראשית ל"ב, ג), הדבר הראשון שיעקב עושה בפרשה שלנו הוא לשלוח מלאכים לעשו (בראשית ל"ב, ד). מכיוון שהמילה "מלאך" נושאת משמעות כפולה – מלאך הוא גם שליח – ומכיוון שהמלאכים שהופיעו בפסוק הקודם היו מלאכים "שמימיים", נראה שהכתוב מעודד אותנו להבין שהשליחים שיעקב שלח היו מלאכים ממש. </p>

<p>הבחירות שיעקב עשה בחייו גבו מחיר נורא. כשהפוליטיקה המשפחתית דרשה ממנו לרמות את אביו – על אף שרמאות זו סייעה לחשוף אמת נסתרת – יעקב "התלכלך". בפרשה הקודמת, יעקב רומה – הוא התחתן עם לאה במחשבה שהוא מתחתן עם רחל. לבן, חמיו, הציג את ההונאה הזו כהונאה שמשיבה ליעקב כגמולו. "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה", אמר. במילים אחרות: אתה רימית כדי לתפוס את מקומו של אחיך הגדול, אבל כאן אנחנו לא מתנהגים ככה. לאה היא הבכירה ולכן תינשא ראשונה.</p>

<p>במדרש, טענתו של לבן נאמרת באופן מפורש יותר, ומגיעה מפיה של לאה:</p>

<p>כל הלילה היתה עֹשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר והנה היא לאה, אמר לה בת הרמאי למה רמית אותי, אמרה לו ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך האתה זה בני עשו, ואמרת לו אנכי עשו בכורך... (תנחומא בובר, ויצא י"א)</p>

<p>את מקורם של כל הסכסוכים בביתו של יעקב ניתן לתלות בכך שנשא שתי אחיות ניצות, והתחתן עם לאה בניגוד לרצונו. אך במובן מסוים, השתלשלות האירועים הזו היא תוצאה של הרמאות שלו. לאה ולבן למדו מיעקב.</p>

<p>ועדיין, לפי פרשת השבוע ובסך הכל, יעקב גדל להיות אדם המסוגל לחיות בעולם הזה, על שלל מורכבויותיו המוסריות, תוך כדי שהוא שומר על שלל הרגישויות הדתיות שלו. הוא נאבק עם מלאך וגובר עליו. יותר מכך – הוא לא מוכן לעזוב את שדה הקרב לפני שהמלאך מברך אותו (בראשית ל"ב, כז).</p>

<p>זהו אדם שמזהה כי היאבקות בחשכת הלילה ובעפר הארץ היא גם מאבק עם א–לֹהות ועם מלאכים, ויש בה הזדמנות לגדול כאדם ולזכות לברכה. מעבר לכך, הוא מקבל שם חדש: ישראל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ–לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כט).</p>

<p>כאילו כדי להדגיש את התובנה הזו על יעקב ועל תהליך התפתחותו, רש"י מציג את המסר של יעקב לעשו כמסר שנושא משמעות נסתרת בגימטריה (רש"י הולך בעקבות המדרש בבראשית רבה). יעקב טוען "עם לבן גרתי", והערך המספרי של "גרתי" הוא שש מאות ושלוש עשרה. המספר הזה מייצג במסורת את מספר המצוות בתורה.</p>

<p>לפי רש"י, יעקב אומר לעשו שלמרות שגר עם לבן הרשע, למרות עסקיו ולמרות שחי במרחבי הרמאות, עדיין הצליח לשמור על תרי"ג מצוות בלי שיושפע מדרכו הרעה של לבן.</p>

<p>רש"י אם כן מזהה שיעקב התרחק כברת דרך ארוכה מהאישיות המופנמת, יושבת האהלים. לא דומה שמירת תורה ומצוות באוהלו של יצחק לשמירה עליהם תוך ניסיון לשרוד בעולם מלא בשקרנים ורמאים.</p>

<p>התפתחותו של יעקב מתוארת בצורה הטובה ביותר, לדעתי, במדרש על הפסוק בבראשית ל"ב, ח. בפסוק הזה, לאחר שיעקב נתבשר שעשו מתקרב אליו מלווה בצבא גדול, מסופר: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ". רבי יהודה ברבי אילעי רוצה להבין מדוע נאמר על יעקב גם "ויירא" וגם "וייצר לו". מהו ההבדל בין יראה לבין צרה? הוא מציע תשובה:</p>

<p>וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. אמר, אם הוא מתגבר עלי, הורגני, ואם אני מתגבר עליו, אני הורגו, הדא הוא [=וזהו] וירא שלא יהרוג, ויצר לו שלא יהרג. (בראשית רבה ע"ו, ב)</p>

<p>להבנתי, זהו הניצחון של יעקב. הוא כבר לא אדם צעיר שנמנע, בגלל אופיו, ללכלך את ידיו כדי לעשות את הדבר הנכון. ההלכה היהודית <b>מחייבת</b> אותנו להרוג כדי להגן על עצמנו. אם יעקב היה צריך להרוג את עשו כדי להציל את חייו (או את חייהם של אחרים), הוא היה מקיים את הצו הדתי. הוא באמת היה מוכן לפעול כך. אך לא כל מחויבות דתית היא כזו שמומלץ ליהנות מביצועה. יעקב מוכן לפעול, אך האפשרות שייאלץ לפעול כך מדאיגה אותו בכל זאת.</p>

<p>ז'אן פול סארטר האמין שדילמות מוסריות הם חלק בלתי נפרד מהחיים. ישנם מצבים בהם באמת אי אפשר לעשות את הדבר הנכון. הוא מתאר מקרה שאירע לתלמיד שלו, שפנה אליו להתייעצות, בזמן מלחמת העולם השנייה.</p>

<p>אחיו הגדול של התלמיד נהרג במהלך הפלישה הגרמנית לצרפת. אימו והוא גרו לבד. חייה היו אומללים ביותר. בעלה נטה לשתף פעולה עם הנאצים, והיא חשה שהוא בוגד בגידה עצומה בה ובמולדת. לאחר מותו של בנה הבכור, תלמידו של סארטר היה הנחמה היחידה שנותרה לה. אותו תלמיד ניצב בפני ההתלבטות האם לנסוע לאנגליה ולהצטרף לצבא הצרפתי, או להישאר עם אימו ולסייע לה בחייה. סארטר משרטט את קווי המתאר של הדילמה באופן הבא:</p>

<p>הוא הבין היטב שאישה זו חיה אך ורק למענו ושהיעלמו – ואולי מותו – יטילו אותה לתוך ייאוש עמוק. הוא גם הבין שבסופו של דבר על מה שיעשה למען אמו יהיה בעל השפעה מוחשית שכן הוא יסייע לה לחיות, ואילו כל מעשה הקשור ביציאה לקרב יהיה משולל ודאות ואולי אף חסר תועלת. למשל, בדרך לאנגליה הוא עלול להתעכב ממושכות במחנה בספרד, ולחלופין ייתכן שיגיע לאנגליה או לאלג'יר ויוצב במשרד לשם טיפול בניירת. כתוצאה מכך, הוא ניצב מול שני סוגי פעולה שונים מאוד: פעולה מוחשית ומידית, אך כזו הפונה לאדם אחד בלבד, או פעולה הפונה למכלול גדול, לקבוצה לאומית, אך בדיוק בשל כך היא משוללת ודאות ועלולה להיקטע באיבה. למעשה התלמיד היסס בין שני סוגי מוסר. מצד אחד, מוסר של סימפטיה ומסירות אישית, ומצד אחר מוסר רחב יותר אך בעל יעילות מפוקפקת.<a href="#_ftn1" name="_ftnref1" title="">^{^[1]}</a></p>

<p>לתפיסתו של סארטר, חיים מוסריים הם חיים מבולגנים. במצב זה, לא עמדה בפני התלמיד אפשרות מושלמת. או שיבגוד באימו, או שיבגוד במולדתו. גם הכלל האתי הנוצרי שדורש לבחור בדרך הקשה יותר, מסביר סארטר, איננה מסייעת להכרעה, כיוון שלא ברור איזו דרך תהיה קשה יותר עבור התלמיד. גם המוסר הקאנטיאני שמורה להתייחס לאנשים כמטרות ולא כאמצעים איננו מסייע. אם התלמיד היה נשאר, הוא היה מתייחס לאימו כמטרה, אך אל אחיו לנשק כאל אמצעים, שהרי הוא "רוכב" על עבודתם הקשה ועל ההקרבה שלהם. אך מנגד, הצטרפות למאבק עלולה לגרום לו להזניח את אימו, אף על פי שגם היא מטרה.</p>

<p>הוגים אחרים טענו כי התלבטות מוסרית לעולם לא תהיה <b>אמיתית</b>. גם במצב שסארטר מציג יש בחירה טובה יותר, ולכן היא מחייבת – אפילו אם לא ברור לנו מיד איזו מהן היא הנכונה. התפיסה הרדיקלית הזו מיוחסת לרוב לעמנואל קאנט.</p>

<p>אם העקרונות המוסריים שלנו לא מצליחים לייצר עבורנו דרך פעולה ברורה כאשר ניצבת בפנינו דילמה מוסרית, מסתמן שעקרונות אלו דורשים תיקון. תיאוריה מוסרית צריכה לפעול באותה בהירות ובאותו דיוק המאפיינים תיאוריות <b>מתמטיות</b>. אם נראה כאילו התיאוריה שלנו יוצרת סתירות וקונפליקטים, הבעיה היא בנו ועלינו לתקן את התיאוריה או את האופן בו אנו מיישמים אותה. החיים המוסריים, כאשר מבינים אותם כמו שצריך, אינם מבולגנים כלל וכלל; הם מושלמים. ואם הם נראים לנו מבולגנים, כנראה שאיננו מחזיקים בתיאוריה מוסרית טובה דיה.</p>

<p>אנו עלולים לחשוב כי התפיסה המוסרית היהודית תימצא לבסוף לצידו של קאנט או לצידו של סארטר. ההלכה היהודית מציגה בפנינו אלגוריתם מורכב מאוד שעוזר לנו לקבוע מה לעשות בכל מקרה שבו הלכות שונות מציבות בפנינו דרישות סותרות. לדוגמא: הצלת חיים דוחה את כל שאר המצוות, מלבד שלוש (יומא פב ע"א); מצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה (ביצה ח ע"ב); מצוות עשה של ציבור דוחה מצוות עשה של יחיד; מצווה דאורייתא דוחה מצווה דרבנן (מועד קטן יד ע"ב). למרות שמוסר והלכה הם שני מושגים שונים, ניתן להניח שמי שיציית בקפדנות לחוקי ה' לעולם לא יפעל בצורה לא מוסרית. אם כן, מדוע יעקב דואג? אין כאן בכלל דילמה.</p>

<p>אולם התפיסה שרואה את החיים המוסריים כמושלמים לא נראית ריאלית כל כך. החיים מבולגנים, ואפילו אם נעשה את מירב המאמצים, נדמה לנו שלא תמיד אפשר לחיות את החיים ולקבל החלטות קשות, מבלי ללכלך מעט את הידיים מדי פעם. פיליפה פוט, לתפיסתי, הצליחה להביא את שתי התפיסות הקוטביות האלה לעמק השווה בצורה נפלאה.</p>

<p>עקרונית, נראה שפוט מסכימה עם קאנט, ולא עם סארטר, וטוענת שלתפיסה מוסרית איתנה – במידה ואנו מבינים אותה כמו שצריך – תוכל להראות לנו, בכל מצב נתון ובאופן בלעדי, איזו בחירה היא הנכונה. החיים המוסריים, במובן זה, אינם מבולגנים.</p>

<p>אם, במצב מסוים, תיאוריה מוסרית תדרוש מאיתנו לגלות סוד וכך לבגוד באמונו של מישהו, אל לנו להרגיש אשמים, כיוון שלא עשינו שום דבר רע. אולי החוק המוסרי הרשה לנו, אז, להבטיח את ההבטחה, אך לאור נסיבות קיצוניות, הוא גם ידרוש מאיתנו להפר אותה מאוחר יותר. אם זה המצב, לא עשינו שום דבר לא בסדר. תחושת אשמה תהיה לא הגיונית.</p>

<p>בדומה לכך, אין הגיון לחוש אשמה אם פספסת פגישה עם חבר כדי להציל חיי אדם. לא עשית שום דבר רע. אך בכל זאת, פוט מזהה שהפרת הבטחה או פספוס פגישה שנקבעה עלולים להותיר את התחושה שדבר מה פגום נעשה. תחושה זו נובעת מכך שנמנעת מלעשות דבר טוב, למרות שזה בגלל שנזקקת לעניין חשוב יותר; או שנאלצת לעשות דבר רע כדי להימנע מלעשות דבר רע יותר. הפגם איננו פגם של אשמה, אך הוא על כל פנים פגם.</p>

<p>אם כן, למרות שדילמה מוסרית איננה באמת קיימת, המעשה הנכון עדיין יכול להיות קצת מכוער. כך היא כותבת:</p>

<p>ייתכן שאף אחד מהם לא יוכל לצאת בידיים נקיות, לא משנה מה יבחר לעשות. ייתכן שהוא ניצב בפני הבחירה בין בגידה באמון חברו, לבין האפשרות שאדם חף מפשע יופלל בגלל שתיקתו. כל אחת מהאפשרויות נראית עלובה ו… "אי-הנעימות" המוסרית לא תיעלם, אפילו אם ישנו פתרון [מוסרי] ברור שמנחה את הסוכן הפועל…<a href="#_ftn2" name="_ftnref2" title="">^{^[2]}</a></p>

<p>אי-הנעימות, התחושה הרעה או הידיים המלוכלכות, אינם צריכים להיקרא <b>אשמה</b>. הצו המוסרי היה ברור, וקיימת אותו. לא פעלת באופן בעייתי. הבלבול בין אי-נעימות מוסרית לאשמה, הוא זה שיכול להוביל אדם למסקנה המשותפת לסארטר, לפיה קיימות דילמות מוסריות אמיתיות. אבל הן לא. בכל מצב קיים אופן פעולה צודק, ולעולם אין אשמה בעשיית המעשה הנכון, גם אם הוא עלול לפגום מבחינה רוחנית באיזשהו אופן.</p>

<p>יעקב היה מודע תמיד לכך שעשיית המעשה הנכון, בעולם הלא-מושלם בו אנו חיים, עלולה להותיר אחריה פגם. הוא סבל מההשלכות של מעשי המרמה שלו כלפי אביו למרות שזו הייתה הדרך היחידה שבה היה יכול להעביר לו אמת נסתרת. הוא פחד בעבר ללכלך את ידיו ולעלות במעלות הסולם אל השמים. אך יעקב גדל והתבגר.</p>

<p>מצד אחד עומד יעקב הצעיר, שטוהרתו כמעט ומונעת ממנו לפעול. מהצד השני עומדים "בני עשו", שאינם שמים לב למורכבויות המוסריות. הם עושים מה שהם רואים לנכון, ואינם מייחסים חשיבות לכתמים שנפשם צוברת, או לשחיקת חוש המוסר שלהם. אך מלבדם, ישנו גם יעקב של פרשת השבוע.</p>

<p>זהו יעקב שמכיר שעשיית המעשה הנכון יכולה לגרום נזק. הוא מודאג מכך, אך איננו נותר משותק. רק דמות כזאת, לדעתי, ראויה להנהגה. רק לדמות כזו תהיה הרגישות למזער את ההשלכות השליליות שנובעים מהמעשים הצודקים שתעשה. רק לדמות כזו תהיה התבונה לזהות שבעולם המוסר פני השטח לעולם אינם מישוריים. ורק לדמות תהיה התעוזה להיאבק במה שנראה כמו דילמה מוסרית, לא לעזוב אותה, לאחוז בה גם כשהיא גורמת לצליעה, עד שתפרוש מעלינו, מבורכים.</p>

<p>&nbsp;</p>

<p>תרגום מאנגלית: ישראל ציגלר</p>

<p>עריכה: יצחק שוה</p>

&nbsp;
<hr align="left" size="1" />

<p><a href="#_ftnref1" name="_ftn1" title="">^{^[1]}</a> מתוך: ז'אן פול סארטר, <b>האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם</b>, תרגם עירן דורפמן, הוצאת כרמל (2014), עמ' 21.</p>

<p><a href="#_ftnref2" name="_ftn2" title="">^{^[2]}</a> מתורגם מתוך: Philippa Foot, “Moral Realism and Moral Dilemma”, The Journal of Philosophy 80/7 (1983): 379-398</p>