וארא | מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבניין?

<p>&nbsp;</p>

<p>&nbsp;</p>

<p><strong>השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת וארא ה'תשע"ט; סיכם הדר הורוביץ וערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב</strong></p>

<h1><strong>פתיחה</strong></h1>

לאחר סיום פרשת שמות, בטענת משה לקב"ה "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ" (שמות ה', כג), פרשת וארא פותחת בפסוקים מרוממים במיוחד הנאמרים למשה:

&nbsp;

ת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי". (שמות ו', ב-ה)

ככלל, לפסוקים אלו נודעה חשיבות רבה, משום שיש כאן דיון בטרנסצנדנטליות של הקב"ה, ואכן הראשונים הרבו לדון בהם. אך אנו לא נעסוק בכך, אלא נתמקד בנקודה אחרת העולה מתוכם: הביקורת של הקב"ה על משה רבנו.

&nbsp;

בשלב ראשון, נשים לב שהקב"ה מודיע למשה שמידת נבואתו גדולה יותר משל האבות, כיוון שאליו הוא נגלה בשם המפורש. רש"י על אתר מסביר את משמעות השם:

&nbsp;

"ויאמר אליו אני ה' – נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני... אני ה', נאמן ליתן שכר".

<h1><strong>הביקורת</strong></h1>

שם הוי"ה מייצג נאמנות לנתינת שכר לצדיקים. מדוע הקב"ה נגלה למשה כעת דווקא בשם זה? המדרש במקום מצייר בפנינו את הפער בין משה לבין האבות:

&nbsp;

"וארא אל אברהם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין [שאובדים ואינם מצויים], הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל ש-די ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי: אמרתי לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', בקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך וגו', בקש לשתות מים ולא מצא אלא ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו', בקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי ולא שאלני מה שמי כשם ששאלת אתה. ואתה – תחלת שליחותי אמרת לי מה שמי, ולבסוף אמרת ומאז באתי אל פרעה". (שמות רבה וארא פרשה ו סימן ד)

&nbsp;

הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו את הארץ, אך בפועל הוא היה בה גר ותושב ולא מצא מקום לקבור בו את שרה אלא בכסף. גם ליצחק וליעקב הובטחו הבטחות רבות ובפועל הם נתקלו במציאות שונה וקשה – ועם כל זאת הם נותרו נאמנים לקב"ה ולא הרהרו אחר מידותיו: הם קיבלו בהבנה כל מידה ומידה שבה הקב"ה מדד להם.

בניגוד אליהם, משה מתריס כנגד הקב"ה שאינו מקיים את הבטחתו, כפי שנאמר בסוף פרשת שמות:

&nbsp;

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי <strong>לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה</strong> לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה <strong>וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ</strong>". (שמות ה', כב-כג)

&nbsp;

במבט ראשון, הדבר מעלה תמיהה: איך משה, שלכאורה מגלה עזות פנים כלפי שמיא, מקבל התגלות בדרגה גבוהה יותר? הרמב"ן מביא את המדרש בפירושו, ומסביר שהוא מתיישב היטב עם הפסוקים בפתיחת פרשתנו:

&nbsp;

"גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא, כי הוקשה להם ז"ל, למה יזכיר נבואת האבות לפחות מעלתם בנבואה ולאמר שלא נראה אליהם רק בא-ל ש-די, מה צורך היה לו זה, היה ראוי לומר אני ה', ולכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וידעתם כי אני ה' המוציא. ולכן ידרשו כי היה הדבר תוכחה למשה לאמר לו הנה האבות שלא הגיעה להם מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק בא-ל ש-די, הם האמינו בי, וגם הקימותי את בריתי אתם ושמעתי נאקת בניהם בעבורם, אף כי אתה שידעתני בשם הגדול והבטחתיך בו, שיש לך לבטוח ברחמים ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים. וגם זה נכון והגון". (רמב"ן שמות ו', ב)

&nbsp;

הרמב"ן מסביר שהפסוקים אינם באים לשבח את משה, אלא להפך. למה היה צורך להגיד שנבואת האבות הייתה נמוכה מנבואת משה? כי בכך יש תוכחה אליו, שדרגת נבואתו גבוהה יותר ולמרות זאת אינו בוטח בקב"ה וברחמיו, שלא כאבות שבטחו בקב"ה בלב שלם.

&nbsp;

<h1><strong>אברהם ואיוב</strong></h1>

לכאורה, דבריו של משה נכונים וראויים. העם באמת סובל, ומותר לו לטעון כך כנגד הקב"ה. הרי בעיית 'צדיק ורע לו' מובאת לאורך כל התנ"ך: בירמיה, בתהילים, וביחזקאל, וכמובן שבאיוב. בכל הספרים הללו נטענו טענות כנגד הקב"ה על הקושי והסבל בעולם. אף אברהם אבינו, בראותו שהבטחת הזרע אינה מתקיימת, התלונן כנגד ה':

&nbsp;

"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲ-דֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם <strong>הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע</strong> וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי". (בראשית, ט"ו, ב-ג)

&nbsp;

גם איוב שעליו העיד הקב"ה "כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה, כְּעַבְדִּי אִיּוֹב" (שם מ"ב, ח), התריס כנגד הקב"ה בביטויים חריפים ביותר לאורך כל הספר, למשל:

&nbsp;

"וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: גַּם הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי יָדִי כָּבְדָה עַל אַנְחָתִי: מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ: <strong>אֶעֶרְכָה לְפָנָיו מִשְׁפָּט וּפִי אֲמַלֵּא תוֹכָחוֹת:</strong> אֵדְעָה מִלִּים יַעֲנֵנִי וְאָבִינָה מַה יֹּאמַר לִי". (איוב כ"ג, א-ה)

&nbsp;

איוב מתאר כיצד הוא עתיד להעמיד את הקב"ה במשפט וכיצד יוכיח אותו על כל הסבל שנעשה לו. כך גם בהמשך:

&nbsp;

"<strong>בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ</strong> לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי:&nbsp;יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל: <strong>כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע</strong> כִּי יֵשֶׁל אֱ-לוֹהַּ נַפְשׁוֹ: הַצַעֲקָתוֹ יִשְׁמַע אֵל כִּי תָבוֹא עָלָיו צָרָה: אִם עַל שַׁ-דַּי יִתְעַנָּג יִקְרָא אֱ-לוֹהַּ בְּכָל עֵת". (איוב כ"ז, ו-י)

&nbsp;

איוב ממשיך לטעון לצדקתו, ואומר שהחנפן אינו מבטא את רגשותיו ומחשבותיו כלפי הקב"ה. לעומתו, הוא מדבר 'דוגרי' עם הקב"ה, וטוען כנגדו את האשמותיו.

&nbsp;

ראינו אם כן שהתנ"ך מגלה הבנה לטענות 'צדיק ורע לו', ושאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מסכים לכך. בשלב זה רק מחריפה השאלה – במה טעה משה בדבריו?

&nbsp;

<h1><strong>חומרתה של טענת "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ"</strong></h1>

בתשובה לשאלה, נראה שיש להבחין בין שני סוגי טענות. ביתר פירוט, צריך להבדיל בין שיח קשה עם הקב"ה שנובע מאמון הדדי ומקשר עמוק, לבין טענות על ניתוק ואדישות.

&nbsp;

טענתו של משה רבנו, "וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ" (שמות ה', כג), מתבארת במדרש, ונשים לב במיוחד לדבריו של ר' עקיבא:

&nbsp;

"מהו והצל לא הצלת? ר' ישמעאל אומר, והצל לא הצלת – ודאי. ר' עקיבא אומר, יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא <strong>מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין?!</strong> באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין". (שמות רבה ה', כב)

&nbsp;

נחלקו התנאים בדבריו של משה: ר' ישמעאל מבין שמשה חשב שהקב"ה לעולם לא יציל את עם ישראל. אך לדעת ר' עקיבא, משה יודע שהקב"ה יגאל אותם, אך טוען שלקב"ה לא אכפת כלל מעם ישראל ומסבלם. הרי בכל פירמידה ספוג דמם של מאות אלפי בני ישראל, והם נחלו סבל עצום! לפי ר' עקיבא משה מלין כנגד ה' שהוא מעכב את ההצלה כיוון שהוא <strong>אדיש</strong> לסבל זה. לדבריו, הוא מנהל את העולם ומצוי בגובה רב, ובכך מתעלם לגמרי מהקושי של עם ישראל.

&nbsp;

אם כנים דברינו, מובן כעת היטב מדוע הגיב הקב"ה למשה בביקורת, בניגוד לתגובותיו לאברהם ולאיוב: טענות קשות אכן דורשות מענה, אך טענה לאדישות היא כבר חמורה הרבה יותר, ועל כך לא ניתן לעבור לסדר היום.

&nbsp;

וממשה, אלינו: <strong>אדישות והתעלמות חמורות הרבה יותר משיח קשה ומריב</strong>. אכן, לא פשוט לשתף אנשים ברגשות שליליים ושיח שכולו ריב בין ילדים להורים אינו רצוי. אך שיח שכזה עדיף בהרבה מילד שמסרב לשתף ועונה על כל שאלה בתשובה סתמית של "בסדר", כיוון שהוא לא ייצור קשר משמעותי עם הוריו. כעס הוא רגש דתי, והוא תגובה לגיטימית לדברים קשים שקורים.

&nbsp;

כך, עובדת סוציאלית סיפרה לי בעבר על שתי משפחות שהתמודדו עם משברים זהים, אך בדרכים הפוכות לגמרי: אחת מהן הקפידה על אמונה תמימה בקב"ה ובטחון בו, והשנייה כעסה על הקושי והסבל. שתי התגובות הן לגיטימיות ביותר, וכל אחת מהמשפחות עבדה את ה' בדרכה שלה, כיוון שהן שמרו על קשר וזיקה עם הקב"ה.

&nbsp;

בניגוד לטענה לאדישות שראינו, ירמיה מציג את הדרך הנכונה להתמודד עם בעיית 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו':

&nbsp;

"<strong>צַדִּיק אַתָּה ה' </strong>כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד". (ירמיהו י"ב, א)

&nbsp;

אכן, ראוי לדבר עם הקב"ה על הצרות הקורות לנו, לשאול את השאלות הקשות, מתוך ידיעה כי הקב"ה עושה עמנו צדקות ואין לנו השגה בחשבונותיו – "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה'" (ישעיהו נ"ה, ח). כך גם עושה אברהם, ופסוקים אחדים לאחר תלונתו נכתב "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית ט"ו, ו).

כאמור, משה לעומתם מערער על הזיקה בין הקב"ה לעם ישראל, וזועק לקב"ה על אדישותו לעם – "מה אכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין?". בכך חטא לה' ועל כן באה הביקורת כנגדו בפרשתנו.

&nbsp;

<h1><strong>משבר האמון ופתרונו</strong></h1>

ובכל זאת, מה הניע את משה לטענות חריפות כל כך? דומה שהתשובה לכך טמונה בדברי הרמב"ן:

&nbsp;

"ולפי דעתי שחשב משה רבינו כי יאמר ה' שלא ישמע אליהם פרעה להוציאם מיד במצותו, ולא באות ומופת, עד שיעשה בו נפלאותיו הרבות, אבל חשב כי יביאם עליו תכופות זו אחר זו בימים מעטים... כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים". (רמב"ן שמות ה', כב)

&nbsp;

לדברי הרמב"ן, משה רבנו חשב שפרעה יסרב בתחילה, ואילו האותות יגיעו במהירות מאת ה' ועם ישראל ישוחרר במהרה. בנוסף, בניגוד לאבות שקיבלו באהבה את היסורים הבאים עליהם, הוא חזה בסבל של אחרים, עמו. קשה היה לו להיות 'צדיק' על חשבונם ולקבל בתמימות את הדין כשראה את סבלם. תסכול זה הוביל אותו לברוח למדין לשישה חודשים, ובכך נוצר <strong>משבר אמון</strong> בינו לבין הקב"ה.

&nbsp;

אותו משבר אמון הוא הוא החטא שעליו דיברנו: במקום לברוח ולטעון להתעלמות, היה עליו לדבר עם הקב"ה, לבקש ממנו רחמים ולשאול אותו על הסבל מתוך אמון בקב"ה ובטחון בו.

&nbsp;

אבל מהו 'בטחון'? באחת הפסקאות החשובות ביותר שנכתבו במאה העשרים בנושא זה, טוען החזון איש כך:

&nbsp;

"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון, המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין – בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך". (אמונה ובטחון, ב')

&nbsp;

החזו"א מבאר שעלינו להפנים שלא כל מה שיקרה לאדם הוא בודאי טוב, אלא כל מה שיקרה יגיע מאת הקב"ה, והוא בחסדו יבחר לעשות את הדבר המתאים ביותר לאדם, על פי שיקול דעתו.

&nbsp;

ומהחזו"א בחזרה לפרשתנו – בסופו של דבר החטא מתוקן: משה רבנו המשיך במנהיגותו בדאגה לעמו ובמסירות אליהם במהלך היציאה ממצרים והמסע במדבר, עד כדי כך שאמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, לב).

דוקא בזכות אותה אכפתיות שגילה כלפי עם ישראל בדבריו לקב"ה – גם אם בטענות קשות – זכה לקבל י"ג מידות של רחמים, אותן י"ג מידות שאנו אומרים עד היום כדי לעורר את רחמיו של הקב"ה עלינו.

&nbsp;